נדיה
07 נובמבר 2025
סיפור אמיתי לגמרי על אירועים ואנשים שרובם לא היו קיימים מעולם
.
הדוכסית מטילדה דה בוטון היתה ילדה חסרת חינוך.
לא שחסרים היו לה מחנכים, ואוֹמנוֹת, ומורים למוסיקה ולפילוסופיה, למדעים, לשפות, לגיאוגרפיה ולאסטרונומיה, לגימטריה ולאסטרולוגיה. הוריה לא חסכו ממנה דבר. לא את כספם ולא את שבטם.
אבל דבר לא עזר. ביום הולדתה השישי, באמצע ארוחת הערב, היא נעמדה על כסאה והודיעה בקולה הצייצני וברצינות תהומית השמורה לילדים בני שש, שגמלה החלטה בליבה, וכשתגדל היא מתכננת לטייל בעולם ולכן היא מתכוונת מעתה לנהוג כבני ארצות המזרח.
מאותו היום היא הפסיקה להשתמש במזלגות ובכפות, והשתמשה אך ורק בידה הימנית כדי להביא מזונות לפיה.
בהגיעה לגיל שש-עשרה, ארזה הדוכסית מזוודה ובה כובע רחב שוליים, שני זוגות מכנסי רכיבה נפוחים בסגנון בלוּמר, ערכת עזרה ראשונה של רוברט ווד ג׳ונסון , את ספרה של פרנסס וילארד Wheel Within Wheel ועותק נדיר, חתום ומתורגם לצרפתית של המאמר הידוע Cycling World Illustrated מאת שרה גרנד.
בארגז מסעות שכבו ארוזים היטב ״אופני בטיחות״ מתוצרת וויפט עליהם הורכבה ההמצאה האחרונה של ג'ון בוֹיד דנלוֹפּ, הֲלוֹא היא – צמיגים מתנפחים.
וכך, בעשרים ושמונה במאי שנת 1900, ערב חג השבועות, בדיוק ברגע שהירח כיסה את פני השמש והלילה ירד באמצע היום, עלתה מטילדה דה בוטון, על אניה בנמל מרסיי ופניה לעכו.
~~~~~~~~~~~
2.
נדיה נשאה את שמה בגאון. היא היתה אופטימית ומלאת עוצמה, חסרת עכבות וחסרת מעצורים.
״Ay, esta kriadora! Salió sin verguensa ni respeto.״
(אוי, הילדה הזו ! יצאה בלי בושה ובלי כבוד)
היתה אומרת עליה הדודה רוזה.
״בת נַעֲוַת המרדות. בדיוק כמו הסבתא רבּתא שלך. עיניים כחולות של אשכנזיה אבל מתנהגת כמו פרא אדם. והפה שלך – בּוֹקה דה ג׳וֹרה״.
בגיל שש היא כבר ידעה כמעט הכל.
בגיל שתים עשרה היא כבר ראתה כמעט הכל.
ובגיל שש עשרה היא כבר ניסתה כמעט הכל.
נועם, גם הוא נשא את שמו בגאון.
הוא היה שקט וטוב לב, חולני וחולמני, קצת ביישן וקצת חסר ביטחון. הוא אהב את נדיה בכל ליבו מאז אותה תאונת אופניים מצערת ביום האחרון של כיתה ג׳.
ימים שלמים היה יושב בחדרו, מסתכל ומלטף את אצבעו העקומה, זכר לאותו מפגש ראשון, ומדמיין את יום חתונתם ואת יום מותם.
הוא היה עוקב אחריה במשך שעות או יושב על המרפסת, מצטט מילים של Coplas de amor y dolor וקורא בשמה שוב ושוב ושוב.
״תגיד, מה זה?״ הקשתה אמו, שנולדה וגדלה בעיר לודז׳ אבל בעומק ליבה הרגישה עצמה מוֹנַסְטִירִית כאילו היתה נצר למשפחת הרב רפאל משה אתיאס קוּלוּרִי בכבודו ובעצמו. ״קודם צריכה לבוא האשה, אחר-כך האהבה ורק בסוף השגעון. אצלך זה הפוך בּוּריקוֹ״.
~~~~~~~~~~~
3.
בן תשעים ושתיים שנים היה. הוא עמד בקושי, מוקף בקרובים יותר ובקרובים פחות ונראה היה שברירי, וכמל, ואבוד.
״זה לא הוגן קירידה מיה. שנים ליווית, שנים תמכת, אני הייתי אמוּר ללכת קודם״.
וזה לא היה הוגן. הוא באמת היה אמוּר ללכת קודם.
סיפור אמיתי לגמרי על אירועים ואנשים שרובם לא היו קיימים מעולם
.
הדוכסית מטילדה דה בוטון היתה ילדה חסרת חינוך.
לא שחסרים היו לה מחנכים, ואוֹמנוֹת, ומורים למוסיקה ולפילוסופיה, למדעים, לשפות, לגיאוגרפיה ולאסטרונומיה, לגימטריה ולאסטרולוגיה. הוריה לא חסכו ממנה דבר. לא את כספם ולא את שבטם.
אבל דבר לא עזר. ביום הולדתה השישי, באמצע ארוחת הערב, היא נעמדה על כסאה והודיעה בקולה הצייצני וברצינות תהומית השמורה לילדים בני שש, שגמלה החלטה בליבה, וכשתגדל היא מתכננת לטייל בעולם ולכן היא מתכוונת מעתה לנהוג כבני ארצות המזרח.
מאותו היום היא הפסיקה להשתמש במזלגות ובכפות, והשתמשה אך ורק בידה הימנית כדי להביא מזונות לפיה.
בהגיעה לגיל שש-עשרה, ארזה הדוכסית מזוודה ובה כובע רחב שוליים, שני זוגות מכנסי רכיבה נפוחים בסגנון בלוּמר, ערכת עזרה ראשונה של רוברט ווד ג׳ונסון , את ספרה של פרנסס וילארד Wheel Within Wheel ועותק נדיר, חתום ומתורגם לצרפתית של המאמר הידוע Cycling World Illustrated מאת שרה גרנד.
בארגז מסעות שכבו ארוזים היטב ״אופני בטיחות״ מתוצרת וויפט עליהם הורכבה ההמצאה האחרונה של ג'ון בוֹיד דנלוֹפּ, הֲלוֹא היא – צמיגים מתנפחים.
וכך, בעשרים ושמונה במאי שנת 1900, ערב חג השבועות, בדיוק ברגע שהירח כיסה את פני השמש והלילה ירד באמצע היום, עלתה מטילדה דה בוטון, על אניה בנמל מרסיי ופניה לעכו.
~~~~~~~~~~~
2.
נדיה נשאה את שמה בגאון. היא היתה אופטימית ומלאת עוצמה, חסרת עכבות וחסרת מעצורים.
״Ay, esta kriadora! Salió sin verguensa ni respeto.״
(אוי, הילדה הזו ! יצאה בלי בושה ובלי כבוד)
היתה אומרת עליה הדודה רוזה.
״בת נַעֲוַת המרדות. בדיוק כמו הסבתא רבּתא שלך. עיניים כחולות של אשכנזיה אבל מתנהגת כמו פרא אדם. והפה שלך – בּוֹקה דה ג׳וֹרה״.
בגיל שש היא כבר ידעה כמעט הכל.
בגיל שתים עשרה היא כבר ראתה כמעט הכל.
ובגיל שש עשרה היא כבר ניסתה כמעט הכל.
נועם, גם הוא נשא את שמו בגאון.
הוא היה שקט וטוב לב, חולני וחולמני, קצת ביישן וקצת חסר ביטחון. הוא אהב את נדיה בכל ליבו מאז אותה תאונת אופניים מצערת ביום האחרון של כיתה ג׳.
ימים שלמים היה יושב בחדרו, מסתכל ומלטף את אצבעו העקומה, זכר לאותו מפגש ראשון, ומדמיין את יום חתונתם ואת יום מותם.
הוא היה עוקב אחריה במשך שעות או יושב על המרפסת, מצטט מילים של Coplas de amor y dolor וקורא בשמה שוב ושוב ושוב.
״תגיד, מה זה?״ הקשתה אמו, שנולדה וגדלה בעיר לודז׳ אבל בעומק ליבה הרגישה עצמה מוֹנַסְטִירִית כאילו היתה נצר למשפחת הרב רפאל משה אתיאס קוּלוּרִי בכבודו ובעצמו. ״קודם צריכה לבוא האשה, אחר-כך האהבה ורק בסוף השגעון. אצלך זה הפוך בּוּריקוֹ״.
~~~~~~~~~~~
3.
בן תשעים ושתיים שנים היה. הוא עמד בקושי, מוקף בקרובים יותר ובקרובים פחות ונראה היה שברירי, וכמל, ואבוד.
״זה לא הוגן קירידה מיה. שנים ליווית, שנים תמכת, אני הייתי אמוּר ללכת קודם״.
וזה לא היה הוגן. הוא באמת היה אמוּר ללכת קודם.
סיפור אמיתי לגמרי על אירועים ואנשים שרובם לא היו קיימים מעולם
.
הדוכסית מטילדה דה בוטון היתה ילדה חסרת חינוך.
לא שחסרים היו לה מחנכים, ואוֹמנוֹת, ומורים למוסיקה ולפילוסופיה, למדעים, לשפות, לגיאוגרפיה ולאסטרונומיה, לגימטריה ולאסטרולוגיה. הוריה לא חסכו ממנה דבר. לא את כספם ולא את שבטם.
אבל דבר לא עזר. ביום הולדתה השישי, באמצע ארוחת הערב, היא נעמדה על כסאה והודיעה בקולה הצייצני וברצינות תהומית השמורה לילדים בני שש, שגמלה החלטה בליבה, וכשתגדל היא מתכננת לטייל בעולם ולכן היא מתכוונת מעתה לנהוג כבני ארצות המזרח.
מאותו היום היא הפסיקה להשתמש במזלגות ובכפות, והשתמשה אך ורק בידה הימנית כדי להביא מזונות לפיה.
בהגיעה לגיל שש-עשרה, ארזה הדוכסית מזוודה ובה כובע רחב שוליים, שני זוגות מכנסי רכיבה נפוחים בסגנון בלוּמר, ערכת עזרה ראשונה של רוברט ווד ג׳ונסון , את ספרה של פרנסס וילארד Wheel Within Wheel ועותק נדיר, חתום ומתורגם לצרפתית של המאמר הידוע Cycling World Illustrated מאת שרה גרנד.
בארגז מסעות שכבו ארוזים היטב ״אופני בטיחות״ מתוצרת וויפט עליהם הורכבה ההמצאה האחרונה של ג'ון בוֹיד דנלוֹפּ, הֲלוֹא היא – צמיגים מתנפחים.
וכך, בעשרים ושמונה במאי שנת 1900, ערב חג השבועות, בדיוק ברגע שהירח כיסה את פני השמש והלילה ירד באמצע היום, עלתה מטילדה דה בוטון, על אניה בנמל מרסיי ופניה לעכו.
~~~~~~~~~~~
2.
נדיה נשאה את שמה בגאון. היא היתה אופטימית ומלאת עוצמה, חסרת עכבות וחסרת מעצורים.
״Ay, esta kriadora! Salió sin verguensa ni respeto.״
(אוי, הילדה הזו ! יצאה בלי בושה ובלי כבוד)
היתה אומרת עליה הדודה רוזה.
״בת נַעֲוַת המרדות. בדיוק כמו הסבתא רבּתא שלך. עיניים כחולות של אשכנזיה אבל מתנהגת כמו פרא אדם. והפה שלך – בּוֹקה דה ג׳וֹרה״.
בגיל שש היא כבר ידעה כמעט הכל.
בגיל שתים עשרה היא כבר ראתה כמעט הכל.
ובגיל שש עשרה היא כבר ניסתה כמעט הכל.
נועם, גם הוא נשא את שמו בגאון.
הוא היה שקט וטוב לב, חולני וחולמני, קצת ביישן וקצת חסר ביטחון. הוא אהב את נדיה בכל ליבו מאז אותה תאונת אופניים מצערת ביום האחרון של כיתה ג׳.
ימים שלמים היה יושב בחדרו, מסתכל ומלטף את אצבעו העקומה, זכר לאותו מפגש ראשון, ומדמיין את יום חתונתם ואת יום מותם.
הוא היה עוקב אחריה במשך שעות או יושב על המרפסת, מצטט מילים של Coplas de amor y dolor וקורא בשמה שוב ושוב ושוב.
״תגיד, מה זה?״ הקשתה אמו, שנולדה וגדלה בעיר לודז׳ אבל בעומק ליבה הרגישה עצמה מוֹנַסְטִירִית כאילו היתה נצר למשפחת הרב רפאל משה אתיאס קוּלוּרִי בכבודו ובעצמו. ״קודם צריכה לבוא האשה, אחר-כך האהבה ורק בסוף השגעון. אצלך זה הפוך בּוּריקוֹ״.
~~~~~~~~~~~
3.
בן תשעים ושתיים שנים היה. הוא עמד בקושי, מוקף בקרובים יותר ובקרובים פחות ונראה היה שברירי, וכמל, ואבוד.
״זה לא הוגן קירידה מיה. שנים ליווית, שנים תמכת, אני הייתי אמוּר ללכת קודם״.
וזה לא היה הוגן. הוא באמת היה אמוּר ללכת קודם.